Water Faults
Trip Start
Jun 15, 2012
1
7
21
Trip End
Jul 14, 2012
Where I stayed
Gampaha, Uva, Sri Lanka
Saturday, June 23, 2012
(הוסיפה שלי בכדי שהמשפט לא ישמע פסימי לגמרי). הכל החל כשתכננו לבקר במפלי
דיאלומה – מפלים בגובה 171 מטר שנמצאים שעה נסיעה מהעיר. קמנו מוקדם כי היו לנו
תוכניות לסוע בהמשך היום לעבר אלה. ארזנו את התיקים ויצאנו בשעה שמונה.
בדרך עברנו דרך תופר שביקשתי ממנו ליצור לי שקיות של שורש כמו שתפרו
לי בהודו. התוצאה לא היתה מרשימה מאוד. ננסה אצל מישהו אחר.
אכלנו משהו קטן וחיכנו לאוטובוס של 8:30, אחרי חמש דקות נסיעה התקלקלה
משאבת השמן והאוטובוס שבק חיים. חיכנו עוד שעה לאוטובוס הבא בתור. בשעה 9:30
התחלנו שנית נסיעה שנמשכה כעשרים דקות עד שהנהג החליט שהוא רוצה לעצור לארוחת בוקר
של חצי שעה. בלענו גם את הבשורה המרה הזו. כעת התחנות – וכשאני אומר תחנות אני
מתכוון באופן כללי לכל מקום בכביש, היו מלאות בשעתיים של נוסעים. כמובן שאוטובוס
היה דחוס ומפוצץ. אנחנו פינינו את המקום לאנשים זקנים, ועמדנו. הדרך נעשתה מהר
מאוד נתיב אחד משובש, עקלתון בין שלוחות הרים וגשרים מעל ערוצי מים. אין מקום לשני
רכבים ודרוש תיאום קפדני כאשר שני כלי רכב גדולים עומדים זה מול זה. כל כמה מטרים
אנשים עולים ואנשים יורדים. כך גמענו את 24 הק"מ בשעה נוספת.
לבסוף ניצבנו אל מול המפלים. המקומיים הזהירו אותנו שהזרימה מאוד חלשה
במפלים ולא ממש מרשימה מכיון שכעת העונה היבשה החלה. כנראה שהכל יחסי לארץ האגמים
הזו. כי אצלנו בישראל הזרימה הזו היא מהגדולות שנראו. אחרי כוס תה ועוגיות בקיוסק
מקומי, יצאנו לחפש בריכות שניתן לשחות בהם. גילנו שהבריכות המדוברות הן הבריכות
שמזינות את המפל ואלו נמצאות במרום התחלתו. זכורה היתה לנו העליה מיום האתמול וגם
שרירנו לא שכחו או שככו. אבל כמחווה לטיול ולסרי לנקה החלטנו לעלות.
בחור מקומי בשם ביטו הצטרף אלינו, הוא היה חרש סלקטיבי. הוא לא דיבר
והבין רק שאלות שנשאלו על אורכו של המסלול ולאיפה ללכת. את הבקשה שלא יצטרף אלינו,
ואת המשפט אנחנו לא צריכים מדריך הוא לא הבין בכלל, או לא שמע. בסוף הסתבר שהיינו
חייבים מדריך כי הדרך לשם לא פשוטה בכלל. אבל
חוסר הנעימות שנוצרה גרמו לנו לחשוב על דרכים להפטר ממנו. הוא הביא אותנו אל
הבריכות אחר טיפוס של שעה וחצי. שילמנו לו מעט כסף שבכדי שישאיר אותנו לבד יותר
מאשר על הטרחה שלו שלא ביקשנו אותה.
לאחר שהוא עזב חיכנו שתצא השמש ונכנסנו לבריכה. לשלי יש שיטה מעניינת
מאוד להכנס והיא לשמור על קצב כניסה קבוע של ס"מ בודד לדקה, מכיוון שגובהה
162 הכניסה שלה נמשכה נצח. הצטלמנו, התייבשנו, התלבשנו וחזרנו על עקבותינו מטה.
בדרך עברנו בכפר ופגשנו ילדים שביקשו "Esqulpen", למי שלא היה
בהודו, אני צריך להסביר ש"Esqulpen" פירושו A School Pen – עט בית ספר. אבל מכיון
שאוצר המילים הקטן של הילדים בנוי על ביטויים שקל לתפוס, התבססה המלה "Esqulpen" כבקשה הרשמית מהתיירים.
למעשה הסיפור של עט בית הספר הוא מרתק ובעל מוסר השכל. בתחילה ביקשו
הילדים העניים מהתיירים העשירים כסף. אך בחלוף השנים, ביקשו התיירים לשלוט בדברים
שהילדים קונים, שחס וחלילה לא ינוצל הכסף לרעה או ינוצלו הילדים כמכונות לשאיבת
כסף ע"י הוריהם או עסקנים חסרי מוסר, ולכן החליטו התיירים לפנות לממתקים
וחטיפים. אך אבוי, החטיפים רק הזיקו לילדים שהיו בחזית התיירות כי ממתקים הורסים
את השיניים ומקנים הרגלי תזונה שליליים. או אז עברו התיירים למתנות חיובויות כמו
עטים לבית הספר, חוברות צביעה ומדבקות. ומהר מאוד גם הסביבה הסתגלה לעטים, ומוכרי
מזכרות תיירים צצו להם וילדים שקיבלו את המתנות היו גם הספקים שפדו את המתנות
שקיבלו בכסף. כסף ששימש לממתקים וכך האדם מתכנן והאלוהים צוחק.
ונחזור ליום שלנו. הגענו חזרה למפלים וחפשנו מקום לאכול בו כי היתה
כבר שעת צהרים מאוחרת. לא מצאנו, אז הזמנו שני בקבוקי קולה ואיך שפתחנו את
הבקבוקים ראינו את האוטובוס חומק לו להפוטאלה, בלעדינו. האוטובוס הבא הגיע רק
כעבור שעתיים. עד אז כבר הספקנו להמציא המצאה מהפכנית. לשחק באבנים, לתכנן את
הגעתנו לאלה ולבטל את הכל נוכח אי הגעתו של האוטובוס, לצלם את המפל, לעקוב אחר
אשדיו הנמוגים ומתחדשים, להרגע ולבסוף גם להשתעמם.
חזרנו להפוטאלה בשש. תחבורה לאלה כבר לא היתה, החלטנו לשנות מקום. גם
כי נמאס לנו מסרי לאן וייו. ובעיקר כי נמאס לנו להתעורר כל בוקר בחמש לקול המואזין
במסגד שנמצא ממש מעלינו. קבענו עם באווה גסט האוס שנמצא מחוץ לעיר אבל מבטיח הסעה
חינם לבאים. הגענו לגסטהאוס החדש, התנאים לא מדהימים. החדרים ישנים וצריכים שיפוץ,
אבל בעל המקום ואישתו נחמדים ומארחים למופת.
ארוחת הערב היתה מכל טוב, אורז בריאני ואורז בר ותבשיל דל ותבשיל מנגו
חריף מתוק ואפילו סלט עגבניות וחסה וסלט פירות טרופים. הכל הוגש בסלון ביתם החמים
והנוח. לסיום קיבלו קנקן תה ציילוני לחדר. באווה סיפר לנו שהוא כורה אבני חן
והבטיח להראות לנו מחר את האוסף שלו. מקווה שלא להתעורר מחר לצעקות המסגדים בכפר. גם
המארח שלנו מוסלמי, אבל כזה שיודע לדקלם את האלף-בית בעל פה.
