Pulling till the end of the wolrd
Trip Start
Apr 19, 2009
1
137
158
Trip End
Apr 18, 2010
Trivandrum, Kerala, India
Wednesday, March 3, 2010
התקרבתי לקבוצת הדייגים. אנשים הודים פשוטים, שחומי עור מהשמש. לבושי חצאיות לונגי מסורתיות, מזיעים מהמאמץ ומסורים לעבודת הכפיים הסיזיפית הזו. צילמתי תמונה או שתיים והם כבר קראו לי לקחת יד בנטל העבודה. שינסתי מותניים, מתחתי ידיים, אחת ושתיים ומשוך בחבל. משוך ימינה, משוך גם שמאלה. הרשת זזה, לעומת הגזר העקשן. לה תחבולה אחרת, היא ארוכה כאורך הגלות. מצופים מסמנים את החבלים השקועים במים מבשרים על רשת רחוקה כקו האופק. כעבור עשר דקות התעייפתי ופרשתי למנוחה.
הם לא היו המושכים היחידים בחוף. לידם, מרחק כמה עשרות מטרים היו קבוצה נוספת של מושכים. בהתחלה חשבתי אותם למתחרים. קבוצת דייגים אחרת שדגה באותו טריטוריה ימית. אחרי מחצית השעה הם התקרבו אחת לשניה והבנתי שהם מושכים את שתי הקצוות של אותה הרשת. הדייגים השחורים והחול הכתום, העצים הירוקים והמים הכחולים, הסירה החומה. הכל בצבעים עזים כל כך, ברורים.
הדקות עברו להן לאיטן והרשת התקרבה אל החוף. כדור מצוף גדול רמז על בוא השלל. שתי הקבוצות התקרבו אחת לשניה. עד שנעמדו זו לצד זו ממש. איש אחד מין הדייגים עמד בין שני החבלים של הרשת, היכה במים וצעק. הסבירו לי שהוא מכנס את הדגים חזרה אל מעמקי הרשת. המשיכות האחרונות היו קלות מין הראשונות, למרות שתיארתי לעצמי שזה יהיה קשה יותר. הגלים המתקרבים לחוף נשאו איתם את הרשת המלאה. ואני כבר הייתי בטוח שאנחנו הולכים לעלות שלל פירות ים, דגים לרוב, וכמה כרישים. והרי משכנו חבילה רצינית.
סוף סוף הגיעה הרשת, האורחת הרצויה שלנו, לקול צעקות עידוד הדייגים. פרפור דגים שכרגע חתכו להם את הצינור אוויר האחרון שלהם וכעת הם נאבקים במאבק חסר תקווה להגיע חזרה למי הים. אכזבה אישית שלי מהשלל המועט. כמה מאות בודדות של דגי סרדינים גדולים. וזהו. אין שום דבר אקזוטי. אין שום דג שמתעלה על 20 ס"מ. אבל הדייגים שמחו. ומי אני שיהרוס להם את השמחה. אז נכון, זוהי לא סירת שלל פירות ים וסרטנים כמו זו הראיתי בתאילנד. אבל זה שלהם וזה הפרנסה של כמה משפחות טובות.
אני שמחתי לעזור. ויותר שמחתי להשתתף בפעילות הזו. מלבד כמה שרירים כואבים וקילופי עור, הרווחתי חויית דיג רשתות, וקצת פעילות גופנית לגוף עצל שלא זז כבר כמה חודשים טובים.
