The best or the worst
Trip Start
Apr 19, 2009
1
41
158
Trip End
Apr 18, 2010
Where I stayed
local houses in the trek
Maniganggo, Sichuan, China
Sunday, July 19, 2009
הרגלים צעקו משפשופי הזיעה הקרושה בגרבים, הגב נקרע תחת נטל התיק והברכים החלו לכאוב מהירידה התלולה. אבל הגוף לא עניין אותי, כל תשומת הלב שלי היתה נתונה לצעידה באבני הדרדרת, בחירה לא נכונה של אבן ואני נופל.... אבל זה להקדים את המאוחר.
אחרי שביקרתי בבית הדפוס, תפסתי טרמפ לתחילת המסלול. ההתחלה היתה רגועה וכשעה צעדתי במעלה הנהר עובר בתים טיבטים הפזורים בגדותיו הגעתי לתחילת העלייה.
הצעידה במעלה ההר היתה מהקשות והתלולות שעשיתי, ועל אף שרוב הדרך היא על שביל עפר אני עצרתי כמה וכמה פעמים לנוח אף שזה לא ממנהגי לעצור באמצע העלייה. מרגלותיה בגובה 3000 מטר וראשותיה בגובה 4700 במעבר בין פסגות. חמש שעות שצעדתי במשעוליה ולפסגה הגעתי מותש.
שמש חזקה שהאירה את ירוק ההרים ותכול המים באור חיים, וסיפקה לי תמונות נהדרות מהעלייה, היא זו שהקשתה כל כך על הטיפוס, חשבתי ש1.5 ליטר מים יספיקו, ביודעי שבמקומות כאלו לא חסר מים, אבל עד סוף העלייה, פלג מים אחד לא נקלה לדרכי.
התבשתי, קלות. כאב לי הראש, אבל יכולתי להמשיך. על מעבר ההרים סעדתי את ארוחת הצהרים, והמשכתי לעבר יעדי באבאנג, עיירה טיבטית קטנה ומנזר ענק במרכזה.
הדרך כעת ירדה וכעבור שעתיים כבר ראיתי את באבאנג באופק. עצרתי לנוח ופגשתי נזירים השייכים למנזר, ישבתי איתם כמה דקות ותהיתי, האם מהות ההתנזרות היא מחפצים חומריים? הם כנראה שייכים לפלג אחר כי ברשותם שעוני זהב, פלאפונים, משקפי שמש ואפילו אופנוע. לא לי הם צריכים לתת תשובות בסוף...
המשכתי את הדרך לבאבאנג, והחלטתי שאני רוצה היום לישון במנזר. בא לי לראות איך זה. כשהגעתי לכפר שאלתי את אחד הנזירים האם אני יכול לישון במזנר ונענתי בחיוב. הובילו אותי לחדר המיועד לאורחים והכינו לי ארוחת ערב, כנראה אני לא היחיד שחשבתי על זה כי נראה שיש תרבות מפותחת יחסית של אכסניה פה.
למחרת, עדיין כאב לי הראש מההתיבשות למרות מספר לא מבוטל של כוסות תה מלוח ומרק נודלס. קניתי בקבוק קולה גדול וחיסלתי אותו על המקום, לא שתיתי קולה כבר חודשים.
הכאב חלף ואני המשכתי בטרק לכיוון מיישי. בשלב הזה הבנתי שאיתני הטבע התאגדו על מנת להפריע לי ואחרי שהשמש וההרים ביצעו את עבודתם אתמול, היום היה תורו של הגשם. כעבור שעה של הליכה, גשם זלעפות ירד על ראשי, התחבאתי מתחת לעץ אורן, עד שגם הוא כשל מלגונן עלי.
חיפשתי מחסה אחר, ומצאתי ערימת גזעים שנחטבו והושארו להתייבש, בניתי לי ולתיקי מהם מחסה ונשארתי שם חצי שעה עד שפסק הגשם.
שוב עליתי במשעול לכיוון מיישי ושוב ירדתי ממעבר ההרים בגובה 4300 לגיא שם מיישי ממוקמת.
כואב הלב לרדת בצהרים את רוב הגובה שהשגתי בעמל רב בטיפוס הבוקר, כבר פעמיים.
אבל זו הדרך.
בצהרים השמש יצאה מהעננים לשעות מספר בכדי לחזור למעטה ענניה לקראת ערב, הגשם שהחל לרדת שוב בשעה 18 עצר אותי במבואות העיר, נכנסתי לבית הראשון שראיתי.
שם אירחה אותי משפחה, הכינה לי אוכל טעים מאוד, ונתנה לי חדר לישון בו. חוץ מהעכברים שהסתובבו לי בין הרגליים והעירו אותי עשרות פעמים הלילה, היה מצוין. תקנו חתול.
שמתי פעמיי צפונה, לכיוון הכפר דופו,
בהתחלה, השביל הוא שביל עפר שעובר בין בתים טיבטים מסורתיים ושדות חקלאיים.
נגמר לי האוכל אז הצטיידתי במכולת מקומית באוכל ושתיה. והמכשתי לכיוון עמק דופו.
אחרי שעתיים התחלף נוף הדרך ושביל צר המלווה נהר גדול היה דרכי.
אני ציפיתי למצוא כפר טיבטי של בתי עץ ואבן, ולכן כעבור שעות מספר של הליכה הרגשתי שמשהו לא בסדר, אבל המשכתי ללכת במעלה הנהר.
הגעתי לעמק. נהר כחול מחול לבן בקרקעיתו, יאקים רועים בשדות והרים מסולעים וגבוהים שהחליפו את הרי הדשא שהיו עד כה.
המשכתי ללכת נהנה מהנוף ומחפש את הכפר הנעלם. רק בשעה שבע בערב, כשהגעתי למקורות הנהר, הבנתי שיכול להיות שבקתות העץ הנטושות שאני רואה מידי כמה זמן פזורות בעמק הן הכפר דופו.
כשנפל לי האסימון היה מאוחר מידי, האנשים האחרונים שראיתי היו במרחק כמה שעות הליכה, לא הייתי מספיק להגיע לשם לפני שקיעה. ואני בגובה 4,700 ויהיה קר הלילה.
חזרתי אחורה לקבוצת הבקתות האחרונות שראיתי, כולן היו נטושות ובפנים לא היה דבר.
על אף זאת, החלטתי לישון שם.
פרצתי לאחת הבקתות והנחתי את התיק. צעד ראשון היה להדליק אש, אספתי עצים שיספיקו למדורת ל"ג כיתתית, והדלקתי אש. בניתי מיטה מדלתות שמצאתי ושיחים שכרתתי בעמק. ואחרי זה הכנתי לי ארוחת ערב. מזל שאני שומר בתיק מנת נודלס למקרי חירום, יחד עם מרק עגבניות שנקנה עוד במונגוליה זה היה מעדן.
גיליתי שקשה לאש להחזיק מעמד בגובה הזה ואם אני לא מלבה אותה היא כבת. ערימת העצים שתוכננה לכל הלילה הסתברה כלא יעילה.
הלכתי לישון, יחסית לקור שסרר במקום, היה סביר. וחץ ממספר פעמים שקמתי להדליק מחדש את המדורה הצלחתי לישון. אני רק מקווה שהם לא יתרגזו יותר מידי שהדלקתי להם אש בסלון...
בבוקר קמתי, הכנתי תה ואכלתי את העוגיות שקניתי יום קודם לכן, וחשבתי מה לעשות. פה ניצחו הנחישות והתעוזה את ההיגיון ושיקול הדעת. בניתי את התמונה הדמיונית שמאחורי ההר הענק שממזרח מסתתר האגם - יעדי הסופי.
החלטתי לעלות את ההר עם הדרדרת בכדי להגיע לצד השני. וכך אני מוצא את עצמי מטפס את הדרדרת הכי גדולה, גבוהה ותלולה שטיפסתי בחיי, כזו שעליית יהודיה תחתון נראית כמו עלייה למגלשת תינוקות בגן שעשועים.
חמש שעות לקח לי לעלות לראש ההר, כמעט, הגעתי למעבר בין פסגותיו. 5700 מטר, שיא בשבילי. בדרך אני עובר שלושה אגמים מרהיבים שרק בגינם שווה לטפס את העלייה. הידיים כבר נשרטו מהסלעים והראש כבר עיף מלתכנן דרכים בדרדרת למעלה. כל מה שרציתי לראות הוא את האגם ולכן האכזבה היתה כה גדולה כשמראשותיו ראיתי רק עוד הרים.
חשבתי מה לעשות, גם הפעם הייתי בטוח שהאגם נמצא מעבר להרים שאני רואה, אבל כבר שבעתי דרדרות להיום ועוד נשארה לי הדרך מטה, והיא בחלקה תלולה אף יותר. למזלי, החלטתי הפעם בצד ההיגיון להגיע לכביש ולוותר את הטיפוס הנוסף.
לבשתי חולצה ארוכה וכפפות שיגנו עלי וירדתי את הדרדרת. שעתיים וחצי נוספות, שכללו את הפרולוג שכתבתי ואני מצאתי את עצמי בגדות הנחל שמוביל לכביש. נשארו לי עוד כמה שעות לכביש, אבל בריאותי כבר לא היתה בסיכון.
עוד שלוש שעות חלפו ואיתני הטבע מסיימים את הטרק בגרייט פיינלה, חציית 20 מטר של נהר, יחף, המים מגיעים לי עד המותנים, ופלג הגוף העליון מוטרד גם הוא מיתושי הסביבה.
כשהגעתי סוף סוף לכביש, נתתי ללאות ולעייפות להשתלט, לראשונה הרגשתי חלש ומתחיל לחלות. החלטתי לוותר על ההליכה לאגם ולתפוס טרמפים בחזרה למאניגאנגו, הלילה אני ישן במיטה אמיתית.
המכוניות חשבו אחרת ורק כעבור שעה עצרה לי משאית למאניגאנגו. בדיעבד רק אחרי 10 ק"מ ראיתי את האגם והבנתי שלקחתי את אחת ההחלטות בניגוד לאינסטנקטים המוצלחות של חיי.
אז למה הכותרת?
כי הטרק הזה יצא מגבולות הטיול בטבע, והכריח אותי להתמודד עם הפחדים, הקושי והנחישות. ולימד אותי הרבה יותר מכל טרק רגיל. הנופים בטרק היו יפים אבל יפה מהם היה האתגר.
ועכשיו שהכל נגמר ונשארו רק החוויות, אני קיבלתי את שכרי או עונשי. ידיים שרוטות, כפפות קרועות, תיק ונעלים שהתבלו במקצת והכי גרוע מכתבי נאצה מאמא וסבתא שאני בטוח יקבל, שיתחילו ב"כל שטות שמצליחה..."
.
Comments
וואו
לא צריך את אמא שלך כדי לומר לך שאתה מטורף... עושה רושם שאתה מבין את זה לבד...
יש מי שרוצה לקנות את הציוד שלך. מוכר? לא ענית לי. עמי